החלטה בתיק בש"א 3501/07

1.       בקשה מטעם הנתבעת לחייב את התובעים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה,  בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

2.       עניינה של התובענה הוא אירוע שאירע בתאריך 10.4.2002 בכפר עראבה בנפת ג'נין, בו נהרגו המנוח מוחמד (נביל) נאפע עבד חרדאן, ושתי נשותיו אמל חוסין עבד אמין חרדאן ז"ל וג'מילה עבד אלעפו צדאק חרדאן ז"ל. על פי עובדות כתב התביעה נהרגו השלושה כתוצאה מאש חיה שנורתה לעברם, בעת שהיו בואדי אלמרדאוי, כ- 400 מטרים מחוות המשפחה. כשלוש שעות מאוחר יותר נורתה פצצה, ככל הנראה ממסוק אפאצ'י, לעבר חוות המשפחה, ממנה נפגע המשיב 4, שהנו אבי המנוח, וכן נגרם נזק כבד לרכוש החווה.

3.       כתב התביעה הוגש על ידי עיזבונם של המנוחים, ועל ידי הוריהם של המנוחים, אשר הינם יורשיהם, וכן על ידי אחי המנוח ובנו הקטין של המנוח והמנוחה ג'מילה.

          לטענת המשיבים מותם של המנוחים, כמו גם פציעתו של המשיב 4 והנזק הרב לרכושם נגרם עקב התרשלותה של המבקשת, ולפיכך עתרו המשיבים לכך שהמבקשת תחוייב לפצותם עבור נזקיהם. 

4.       בכתב ההגנה הכחישה המבקשת את טענות המשיבים, וטענה, בין היתר, כי ככל שנגרמו למשיבים נזקים, הרי שאלה נגרמו עקב פעולה מלחמתית, ולכן עומדת לה ההגנה שבסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952.

5.       בבסיס בקשתה לחיוב בערובה טוענת המבקשת כי המשיבים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ובאם אין בידם להצביע על נכסים במדינה מהם ניתן יהיה להיפרע- די בכך בכדי לחייבם בהפקדת ערובה.

          לטענת המבקשת, מאחר והמשיבים מתגוררים ברשות הפלסטינית, אין למעשה  אפשרות לאכוף פסקי דין ישראליים באזור מגוריהם. לפיכך,  טוענת המבקש, כי באם לא תתקבל בקשתה ולאחר מכן התביעה תידחה, תפגע זכותה להשבת הוצאותיה, וכן יווצר אי שיוויון בין תובע שהוא אזרח ישראלי, הכפוף לדיני ההוצאה לפועל, לבין תובע המתגורר בתחום הרשות הפלסטינית, אשר ממנו לא ניתן יהיה לגבות הוצאות באם הוא יחוייב בהן בעקבות דחיית תביעתו.

          המבקשת מוסיפה וטוענת, כי יש לקבוע ערובה בגובה ריאלי, התואם את גובה העלויות בהן עשויה המבקשת לשאת.

6.       המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, דין הבקשה להדחות משום שלא צורף לה תצהיר לשם תמיכה בעובדות.

          עוד טוענים המשיבים, כי המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי סיכויי התביעה קלושים. תיקון מס' 4 לחוק, אשר הגדיר את פירוש המונח "פעולה מלחמתית", טרם נכנס לתוקפו במועד האירוע נשוא התביעה, ולפיכך אין מקום לפרשנות הרחבה שהציגה המבקשת למונח זה. 

          המשיבים מוסיפים וטוענים, כי אין מקום לחייבם בהפקדת ערובה רק משום שאינם תושבי המדינה, אלא על בית המשפט לשקול את מכלול הנתונים בנסיבות המקרה. לטענת המשיבים, חיובם בערובה כספית עלול לפגוע בזכותם החוקתית לפנות לבית המשפט לשם מיצוי זכויותיהם, משום שמצבם הכספי קשה, וסביר להניח שלא יוכלו לגייס את הסכום לתשלום הערובה. כמו כן, יש לקחת בחשבון גם את זהותה של המבקשת, מדינת ישראל, אשר לעומת אדם פרטי תוכל לשאת בעלויות במידה ולא תוכל לגבות הוצאותיה מהמשיבים.

          לחלופין, מבקשים המשיבים לקבוע ערבות שלא עולה על סך של 7,500 ש"ח, על פי החלטת בית המשפט העליון בבר"ע 510/97  עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם).     

7.       הגם שלא צורף לבקשה תצהיר, הרי שאין זו עילה לדחיית הבקשה, וזאת לאור אופי הטענות המועלות בה.

          בהתאם לתקנה 519(א)  לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

          זכות הפניה לערכאות הנה זכות חוקתית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים גם בפני תובע אשר בשל עוניו לא יוכל לשלם את ההוצאות אשר יוטלו עליו באם תדחה תביעתו (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ,  מד(1) 647, 650). ואולם, תקנה 519 (א) מעניקה לבית המשפט סמכות לערוך איזון באמצעות חיובו של התובע במתן ערובה, בין זכות זו של התובע לבין זכות הנתבע להבטיח את תשלום הוצאותיו במידה והתביעה כנגדו תדחה.

          מקובל שבית המשפט ישתמש בסמכותו זו כאשר התובע מתגורר בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, ולכן יתקשה הנתבע לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 1995, בע"מ 900, רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח', דינים עליון, נ"ט 148 (2001) ופס"ד אויקל שלעיל, בע"מ 650). עם זאת, זהו איננו הטעם היחיד לחיוב במתן ערובה, וכל מקרה ידון על פי נסיבותיו (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח(5) 865, 869). 

8.       לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים הנני מחליט לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה.

          הגם שטרם נשמעו ראיות, וגרסת המבקשת לא הוכחה, ידיעה שיפוטית היא, שבתקופה בה אירע המקרה נשוא התביעה, התנהל בשטחי יהודה ושומרון מבצע "חומת מגן" (שהתחיל בסוף חודש מרץ 2002 ונמשך מספר שבועות), ואשר נועד לפגוע בתשתיות הטרור, בעקבות גל גדול של פיגועים (לרבות הפיגוע במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר, בתאריך 27.3.2002). יום לפני האירוע נשוא התביעה שלפני, בתאריך 9.4.2002, נהרגו 13 חיילי צה"ל במהלך הפעילות בעיר ג'נין. אין לומר איפוא שהגנת המבקשת היא הגנת סרק, וקיימת אפשרות, שהמבקשת תצליח להוכיח, כי המנוחים נפגעו במהלך פעולת מלחמה, ועל כן אין המבקשת אחראית לנזקים שנגרמו.

          מקובלת עלי הטענה, שאם התביעה תידחה, יקשה על המבקשת להיפרע מהמשיבים, בשל חוסר האפשרות לאכוף פסקי דין במקום מגוריהם,  וזאת נוסף על מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים.